בדד, בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום: הנאום הנוראי של נתניהו

למה פתחנו את ההתייחסות לנאום נתניהו אמש, במה שהייתה אמורה להיות הרמת-כוסית חגיגית במשכן הכנסת, דווקא בידיעה ביטחונית (די מטורפת, תודו)?

מפני שזו חיונית להבנת הלך רוחו של ראש ממשלת ישראל – וזו רעה, סוערת ובעיקר חסרת מעצורים. שתי רגליים היו לנאום נתניהו. האחת הפחדה (בניחוח קל של הסתה) והשנייה אחדות-לכאורה. מילה אחת נעדרה מהנאום, המילה שהיא ההמנון הלאומי של מדינת ישראל: התקווה.

נניח לרגע שנתניהו מכוון באמת לאחדות – ולא רק מנסה "להניע כדור לרוחב" בזמן שהוא מנסה לפתות עריקים מגוש השינוי. אם כך הוא, מדוע אינו מציג חזון?

עוד לפני השיח על ועם השותפים הפוטנציאליים, עוד לפני התייחסות מפורשת לאיוש תיקים וכמובן – לרוטציה אפשרית, איפה החזון? איפה התקווה? מה עם לומר מה כן – ולא רק מה לא?

כל אלה נעדרו מהנאום של נתניהו אמש, דווקא בהזדמנות האולי-אחרונה שהייתה לו להעביר מסרים לציבור כשכל העיניים נשואות אליו, מתמקדות רק בו.

מה כן היה? זריעת פחד ואימה מפני שותפות אפשרית עם חברי כנסת ערבים. נעזוב לרגע את העובדה שזה גזעני ומכוער, מזלזל בשיקול הדעת ובשאיפותיו של ציבור אזרחי מדינת ישראל ששלח לכנסת ה-26 תעשה-עשר חברי כנסת. העניין הוא שזה לא חכם, עוד לפני שזה מגונה.

לא חכם פעמיים: פעם אחת כי כולנו זוכרים איך התחנן והתחנף נתניהו בפני מנסור עבאס כדי שזה יתמוך בממשלתו – עד לרב דרוקמן הוא שלח אותו כדי לקבל "הכשר" שיפייס את סמוטריץ' (מהלך שכשל). אז עכשיו הוא נזכר להגדיר אותו כסכנה קיומית למדינת ישראל? ובעצם, למה ללכת כל כך רחוק, שרק לפני שבועיים נשלח נתן אשל כדי לדבר על לבו של עבאס "תומך הטרור", כדי שהלה לא ימליץ על גדי איזנקוט אצל הנשיא...

הפעם השנייה שבה חטא נתניהו במה שהכי לא אופייני לו, היעדר חוכמה, הייתה בסימון הערבים לבדם כסכנה הגדולה של ממשלה אלטרנטיבית. נניח לרגע (הסיכויים לא רבים, אבל כבר ראינו דברים מוזרים בפוליטיקה) שהמגעים בין איזנקוט לחרדים יישאו פרי – מה יגיד אז נתניהו, אחרי שבזבז את כל ההפחדות על הערבים?

יותר מכל, היה זה נאום ששידר מצוקה ולחץ, במעמד שאמור היה להיות ממלכתי. זה היה נאום שנועד להסית, לנסות להצית אש ברחובות נגד ממשלת מיעוט – והיה וזו תקום.

וזו אולי הטעות העיקרית: נישא על גלי ההצלחה היחסית של קמפיין ההפחדה שלו נגד הערבים, ערב הבחירות, ניסה נתניהו להמשיך את הקו. רק שהוא עתיד לגלות שההסתה היא חרב פיפיות: מה שעבד טוב על הבייס, משיג תוצאה הפוכה בקרב מצביעים מהמרכז.

הן בקרב תומכי איזנקוט, בנט וליברמן, יש לא מעט שהיו שמחים לראות ממשלת אחדות קמה – ולא ממשלת מיעוט שנשענת על תמיכה פאסיבית של המפלגות הערביות.

ובכן, אם עת היוודע תוצאות הבחירות הם תמכו בממשלת אחדות שתכלול שותפות עם נתניהו (בערבות אישית של נשיא ארה"ב), הרי שעם כל הופעה שבה מנסר נתניהו עוד קצת את הענף שעליו יושבים כולנו, הם משתכנעים שכל עסקה פוליטית עדיפה על הישארותו בחיים הציבוריים.

נתניהו נוצח בבחירות, אולי לא כפי שקיוו בגוש המכונה "השינוי", אבל בטח הרבה יותר מהעמדה הזחוחה שהציג בנאומו, לפיה הוא מזמין בנדיבותו כי רבה את יריביו לחסות תחת כנפיו. נו באמת, ראש ממשלה שמפקד הצבא שלו (על פי ירון אברהם) מונע ממנו לצאת לפעולה צבאית באיראן, כדי לא לטרפד את חילופי השלטון...

אני קשיש מספיק בכדי לזכור את בנימין נתניהו נכנס לחיים הפוליטיים בישראל על הטיקט האמריקאי – לא רק האנגלית הרהוטה אלא גם הבגידה המתוקשרת (בגין קלטת שלא הייתה), הכנסת התקשורת אל ביתו פנימה, בניסיון למתג את משפחתו כמעין משפחת קנדי ועוד גינונים שהיו אז חדשים בציבוריות הישראלית.

הנה לנו מנהג אחד שנתניהו לא אימץ, או ליתר דיוק: אימץ לאחר תבוסתו בבחירות 1999 – ומיד זנח אותו.

הכוונה היא ליכולת להפסיד בכבוד, להתקשר למנצח, לברך אותו, לאחל לו שישכיל להנהיג את המדינה (המשותפת לשניהם ולכולנו) אל עתיד טוב יותר, להבטיח לו את מרב העזרה בהעברת שלטון מסודרת.

את המנהג המבורך הזה, אחת מאבני הייסוד של דמוקרטיה, הכחיד נתניהו לחלוטין: זה בלט לאחר הפסדו בבחירות 2021 עת גרר עמו את כמעט כל שרי ה"בלוק" בהתנהגותו המחפירה – וזה החמיר בניסיון לערער על תוצאות הבחירות, להטיל דופי בהן, להפחיד, להתריע ולהרתיע.

בספורט אומרים שאתה טוב כמו המשחק האחרון שלך. אם מישהו אוהד באמת את נתניהו, הוא צריך לנסות ולשכוח את הופעתו האחרונה אמש, שעלולה למחוק כל רגע של חסד (והיו כמה) מדברי ימיו כראש ממשלת ישראל.