אזרחי ישראל - ואין זה משנה כלל לאיזו מפלגה הצביעו, עומדים בימים אלה וסותמים את אפם נוכח הצחנה שעולה מעל למערכת הפוליטית, כמו מכסה של פתח ביוב שנפתח ומשחרר לאוויר העולם אלפי תיקנים (ג'וקים)...
נדמה שאין איש שיכול לרחוץ בניקיון כפיו: מפלגות האופוזיציה, השואפות להרכיב קואליציה, יצטרכו לוותר לפחות בנושא מהותי אחד - שוויון בנטל או אי-הישענות על רוב שיושג בעזרת המפלגות הערביות, זה כבר ברור.
אביגדור ליברמן למשל, היה יכול לשים קץ לחששות בקרב חבריו-לכאורה ולהודיע שהוא אינו רק תומך באיזנקוט לקבלת המנדט, אלא שמרגע שעשה כן, הוא מסתלק מכל כוונה לחתור תחת מעשה המרכבה, בתקווה שבנסיבות מסוימות המנדט יעבור אליו.
העובדה שהוא לא עשה כן, מלמדת משהו על כוונות נסתרות שאולי יש לו, שאולי העוקץ שהוא מתכנן גדול בהרבה מוויתור על חוק גיוס שוויוני.
גם מי ששותקים בינתיים, מחמת החשש שידבק בהם כתם אחד הוויתורים המוסריים שייאלץ גדי איזנקוט לעשות, האדונים הנכבדים בנט את גולן, הם שותפים מלאים לכל מהלך שכזה, שכן במקרה דנן שתיקה גרועה ממש כמעשה.
גם במפלגות הקואליציה היוצאת כבר ניכרים הסדקים: החרדים מגששים אחר אפשרות שתאפשר להם להמשיך ולהתקיים על חשבון המדינה (גם אם הם מכנים זאת בשם המכובס: "הגנה על מעמדם של לומדי התורה).
אדוני ראש הממשלה, תחליט: תומך טרור או שותף לגיטימי?
פרובוקציה בלוד, חיבור למנסור
במפלגה הגדולה ביותר, מערערים על תוצאות הבחירות, למרות שאפילו האיש שמינו לראשות השב"כ בדיוק למטרה הזאת, כבר נשבר נוכח הפער בין החשדות המנופחים לממצאים הדלים שהעלתה החקירה.
גם במה שמכונה (אפרופו ביטויים מכובסים) "סביבת ראש הממשלה" פועלים בתנועת מלקחיים: יד אחת שולחת בריונים ועבריינים כדי לנסות ולהתסיס את ערביי לוד (למשל) ויד שנייה שולחת את נתן אשל לגשש אצל מנסור עבאס, שמא הוא מוכן לטרפד השבעתה של ממשלה חדשה.
כלומר, כל זה לכאורה: לכאורה לא "סביבת ראש הממשלה" היא ששולחת את הבריונים לנסות ולעורר פרובוקציות בערים מעורבות, אבל ברור לכל הפחות שמספיקה מילה אחת מפורשת מפי נתניהו כדי לסכל מראש כל פעולה שכזאת.
באותה הרוח יובהר כי גם נתן אשל לא קיבל הסכמה בכתב לנהל מגעים עם יו"ר רע"ם, אבל ברור לכל שהוא אינו פועל על דעת עצמו, אלא בשליחות "סביבתו הקרובה מאוד" של ראש הממשלה ש"הופתע" לשמוע על הפנייה...
מול כל הסחי והרפש הזה עומדים אזרחי ישראל קצת נבוכים: תמיד ידענו שפוליטיקה היא עסק למי שמוכנים לעגל פינות, אבל מה שנגלה לנגד עינינו מרגע שהוסט מכסה הביוב, הוא דוחה מעל ומעבר לכל דמיון.
ואחרי שפרשנו להקיא בצד, היום יושבעו 120 חברי כנסת, כמעט 40% מתוכן, 46 חברי כנסת – ייכנסו למשכן כחברים בפעם הראשונה בחייהם. ההבדל בין חגיגיות המעמד לבין הרפש שפשה במערכת הוא כמעט בלתי ניתן לאיחוי.
הפער בין ההתרגשות (האמיתית!) שיפגינו היום 46 חברי כנסת חדשים, לתהום האידיאולוגית שהם עומדים להתדרדר אליה הוא כל מה שמרחקי אנשים טובים מהפוליטיקה. אדם יוצא לדרך מתוך שאיפה להפוך את סביבתו (וסביבת כולנו) למקום טוב יותר, אבל מהר מאוד מתחלפת האידיאולוגיה והופכת ממוקדת רק בדבר אחד: בחירה מחדש.
המעלה העיקרית: אובססיה לשלטון. ראש הממשלה היוצאת, בנימין נתניהו
אמנות הבחירה-מחדש
נפתח בהערת אגב משפט שסיים את הפסקה הקודמת: זה בדיוק מה שמאפשר לנתניהו לשבור כל שיא של משך הכהונה בתפקיד ראש ממשלת ישראל.
מעבר לחריפות שכלו, מעבר לגמישות האידיאולוגית, מעבר לחשדנות על גבול הפרנויה ובוודאי שמעבר לכל חזון – האמונה הבלתי מתפשרת בכך שרק הוא מוכרח להנהיג, הרצון הזה שהיה לאובססיה, הוא שמשמר את שלטונו (בשעה שקוראי תגר עליו, מציפי לבני ועד בני גנץ- רשימה חלקית מאוד - כבר הפכו להערות שוליים בדברי ימי הפוליטיקה הישראלית).
ממשיכים לזגזג בין מגעיל למעורר תקווה: האם אפשר גם אחרת? האם אפשר לשמר משהו מהכוונות הטובות שעמן נכנסים היום 46 ח"כים חדשים לתפקידם?
התשובה היא מורכבת. מצד אחד, מהר מאוד הם יגלו שאין די בעשייה פרלמנטרית כדי להיבחר מחדש. אם זה קרה לפרלמנטר חרוץ כוולדימיר בליאק, אלוף הכנסת היוצאת, שנשאר מחוץ למשכן, זה יכול לקרות לכל אחד ואחת מהם.
מצד שני, יש כאן פתח להצלה – וזה תלוי לא מעט ברוח המפקד. גדי איזנקוט, שעד כה מצליח לשמור את המחלוקות הפנימיות בתוך מה שמכונה "גוש השינוי" מתחת לרדאר התקשורתי (שימו לב איך רוב הכתבים הפוליטיים נסמכים בהערכותיהם על תחושות ולא על מידע מוצק), יכול להניח קווי ייסוד חדשים לשיח הפוליטי.
תכף נגיע למה שצריך לעשות איזנקוט, אבל קודם כל טיפ קטן לחברי הכנסת החדשים: על הקיר בלשכותיכם אנא תלו שתי תמונות: אחת של חבר הכנסת לשעבר בליאק, שאותו כבר הזכרנו. השנייה של השרה לשעבר עידית סילמן.
אחת תזכיר לכם שלא די רק בעשייה, השנייה תזכיר לכם שלא די רק בנכלוליות.
גדי איזנקוט. מקבל לידיו לא רק מנדט להרכיב ממשלה, אלא גם חובה לשנות את המערכת
מחוץ לקופסה
ועכשיו למה שעל איזנקוט לעשות - ולשם כך צריך לחשוב מחוץ לקופסה: למשל, לתת לחרדים להציע. להגיד מה כן – ולא רק מה לא. האם הם יהיו מוכנים (למשל) לחוק שירות לאומי לכל, שאולי לא ישלח עשרות אלפים מהם לצה"ל, אבל יחייב אותם בשירות אצל לוחמי האש, כוחות שיטור עירוניים, המערכת הרפואית שמשוועת לכוח עזר סיעודי, מערכת החינוך ועוד?
ולא רק החוצה יישאלו השאלות: מה עם סקר מתפקדים, "משאל עם" שמיועד לתומכים ולפעילים, שייקבע – בהנחה שצריך לוותר על משהו, מה מוטב לעשות בעיניהם: להרכיב ממשלת מיעוט שנסמכת על אצבעות הח"כים הערבים? לוותר ויתורים מפליגים לחרדים – או לחילופין, לצאת לסבב בחירות נוסף, הגם שזה אינו מנבא להם טובות...
נכון שמשאל שכזה עלול להצר את גבולות הגזרה שבה הוא פועל, אבל לפחות איש לא יכול עוד לטעון כנגדו (כמו נגד בנט בשעתו) שגנב את דעת בוחריו.
אלה הן דוגמאות קיצוניות, יש שיאמרו אף מופרכות, לצעדים מפתיעים שיכול איזנקוט לעשות במהלך ששת השבועות שעומדים לרשותו. הכוונה אינה להציע באמת צעדים אופרטיביים אלא לסמן את הכיוון שאליו מוכרחה לנוע המערכת הפוליטית בטרם תאבד כל בדל של אמון ציבורי.
כי ביום החגיגי הזה, בו אנו מחייכים מצד אחד לנוכח התרגשות האמת שמפעמת בלבבות של יותר משליש מחברי הכנסת, חיוך שקופא על הפנים מקץ דקה, כשאנו מביטים בחברי הכנסת הוותיקים יותר – ומבינים למה הם עלולים להיהפך, אנו זקוקים יותר מכל לשיח חדש.
מאסנו כבר בפוליטיקה שבה הכל כשר, מאסנו בשטיקים ובטריקים. אנחנו אולי כבר לא ילדים, משמע אנו יודעים שכל הנ"ל הם כלים שפוליטיקאי חייב לשאת עמו, אבל אללי – האם אפשר לייחל, ולו לרגע אחד של תקווה, לכך שהם לא יהיו חזות הכל?