במשך שנים יגאל אזרי היה עסוק בלדאוג לאחרים. הוא גידל חמישה ילדים, עבד בשתי עבודות, התמודד עם מחלה קשה של בנו ועם משברים משפחתיים, ובהמשך הקדיש את חייו לעבודה עם בני נוער בסיכון. החלום ללמוד באקדמיה תמיד היה שם, אבל שוב ושוב נדחק הצידה. כעת, בגיל 61, כשהוא אב לחמישה וסבא לתשעה נכדים, הוא יכול להביט בגאווה על התואר הראשון במדעי ההתנהגות שסיים באקדמית צפת.
אזרי נישא בגיל צעיר והפך לאב לחמישה. כשבנו היה בן שבע, כליותיו קרסו בפתאומיות והוא נזקק לטיפולי דיאליזה בבית החולים רמב"ם. לאחר שלא נמצאה תרומת כליה מתאימה, השתתף יגאל בהליך השתלות מוצלבות: הוא תרם כליה לאדם אחר, ואשתו של אותו אדם תרמה כליה לבנו. לדבריו, היה זה ניתוח ההצלבה הראשון שנערך בישראל. הכליה שהושתלה החזיקה שלוש שנים בלבד, ובהמשך קיבל הבן כליה מתורם שנפטר. שנים אחר כך, בגיל 25, נפטר הבן.
בין לבין עבר יגאל גירושים קשים, נקלע לחובות ונאלץ לבנות מחדש את חייו. לאחר שנישא בשנית, עבר עם אשתו לעבוד בכפר נוער לילדים בסיכון. היא עבדה כמדריכה, והוא החל את דרכו בשטיפת כלים וסירי ענק במטבח. בהמשך הפכו השניים להורי משפחתון, ויגאל התקדם לתפקידי הדרכה וריכוז. חניכים ואנשי צוות עודדו אותו להתפתח מקצועית, והוא נשלח ללימודי תעודה בניהול פנימייה. את הקורס סיים בציון 100.
ההצלחה הזאת נתנה לו אומץ לעשות את הצעד הבא. באופן מפתיע, ההיכרות שלו עם האקדמית צפת החלה דווקא בזמן שהמתין לתור במרכז הרפואי זיו. הוא ואשתו שמעו מזכירות רפואיות משוחחות בחיוב על חוויית הלימודים שלהן במכללה. ההמלצות ששמע בהמשך, יחד עם הקרבה למקום עבודתו, הובילו אותו להירשם למכינה הקדם-אקדמית.
ההחלטה לא הייתה פשוטה. יגאל מתמודד עם דיסלקציה והפרעת קשב וריכוז, והעבודה מול מחשב הייתה זרה לו. אבל במכינה למד בהדרגה את הכלים הדרושים, הגיע להישגים גבוהים והבין שהוא רוצה להמשיך. בהתחלה לא חיפש תעודה או תואר. הוא רצה פשוט ללמוד, לחוות משהו שנמנע ממנו במשך שנים רבות ולהוכיח לעצמו שהוא מסוגל.
מיד לאחר המכינה נרשם לתואר ראשון במדעי ההתנהגות. דווקא אז התמודד עם משבר נוסף: אשתו עברה ניתוח מציל חיים, נותרה עם מוגבלות ונזקקה לשיקום ממושך. יגאל שקל לפרוש, אך בזכות התמיכה שקיבל מסביבתו ומהמרצים המשיך ללמוד. לדבריו, היחס האישי והאמונה של המרצים ביכולתו עזרו לו להתמודד עם הדרישות האקדמיות.
לאחר כעשור בכפר הנוער התקבל לתפקיד מנהל פנימייה לנוער בסיכון. כיום הוא ממשיך ללוות צעירים ואנשי צוות, ומספר שסיפורו האישי הפך עבורם למקור השראה. גם היום, כסבא לתשעה נכדים, הוא מתרגש עד דמעות כשהוא מדבר על הדרך שעשה ועל ההישג האקדמי.
"אל תשאירו חלומות במגירה, תאמינו בעצמכם, תעזו, תגשימו", הוא אומר. מבחינתו, סיום התואר אינו סוף הדרך: בימים אלה הוא כבר בוחן אפשרות להמשיך לתואר שני באקדמית צפת.