הזמרת והיוצרת שירה זלוף פרצה לחיינו על במת "הכוכב הבא", ועלתה עם שיר ששרה כבר אינספור פעמים בבמות פתוחות. במשך 5 השנים שקדמו לאודישן, היא ניסתה את מזלה ברשתות החברתיות ובכל הזדמנות שנקרתה לדרכה ולמרות ההצלחה היחסית של הסינגל "ברבי", האלבום שהגיע סמוך לטבח 7 באוקטובר לא זכה לאותה הצלחה.
את האלבום "רגל אחת באוויר" היא כתבה מאחד המקומות הכי נמוכים שהייתה בו. "כשישבתי וחשבתי מה אני רוצה להביא ומה אני רוצה שאנשים ירגישו, החלטתי, בסטייט אוף מיינד שלי, שאני אמות אחרי האלבום הזה. כאילו, אם אני אמות עכשיו, זה כל מה שיישאר לאנשים לשמוע", סיפרה בראיון לוואלה תרבות.
"רציתי להיות עד כדי כך גאה בו, שמבחינתי זאת היצירה האחרונה שאני עושה. נקודת המוצא שלי הייתה מאוד קיצונית, מחשבתית. מה אני רוצה שיישאר כאן אחריי? כי זה באמת המקום שהייתי בו בחיים".
את התקופה הקשה הזו, היא מתארת בשיר "שמונה קומות מהקרקע" שמרגיש כמו מכתב פרידה כואב מהחיים עצמם. השיר הזה, הוא גם הראשון שנכתב מבין שירי האלבום. בראיון לוואלה תרבות, היא מודה שהרצון למות נחדר בה באותן תהומות שפגשה.
עד כמה התקופה הזאת הייתה קשה?
"השמיים היו שחורים. הרגשתי שכל יום שאני קמה אני נלחמת על הקיום שלי. אני נלחמת על לאכול, לישון, אני נלחמת על החלום. כל דבר מאוד סטנדרטי שבני אנוש עושים הרגיש לי קשה. בגלל חוסר המימוש, חוסר הסיפוק ותחושת הכישלון".
"כשאת מוציאה שירים במשך ארבע או חמש שנים ולאף אחד לא אכפת, זה לא שנה או שנתיים. אלה כבר כמה שנים שבהן את חווה את הדבר הזה בכל יום".
"בנוסף היו 7 באוקטובר והמלחמה, שהיו לי באופן אישי חוויה מאוד קשה. כל אחד לקח את זה למקום שלו, אבל אני גם נמצאת בתוך הדבר הזה. בשנת 2024 אנחנו במלחמה, ואני מוציאה את האלבום הראשון שלי, והוא נכשל".
כששמעתי את "שמונה קומות מהקרקע", הוא הרגיש לי כמעט כמו מכתב פרידה אחרון. זה באמת המקום שממנו הוא נכתב?
"כן. גם לאלבום קוראים "רגל אחת באוויר", כי מהנקודה הזאת התחלתי. מהקצה של הבניין. זה לא היה רק האלבום שנכשל. זה היה הכול. מחיי האהבה שלא צלחו, מהאלבום שלא צלח. הרגשתי שאני לא עוברת תהליך, שאני לא מצליחה להתבגר ושאני לא מצליחה להתקדם. תחושת התקיעות הזאת הביאה אותי לנקודה מאוד קשה".
"כל כך פחדתי להגיד את התחושה הזאת, של "אני באמת רוצה למות", אבל הייתי חייבת להיות רגע אמיצה ולהסתכל עליה. זה כבר עמד לי על קצה הלשון. כל כך רציתי להגיד למישהו שאני לא רוצה לחיות, אבל כל כך פחדתי להגיד את זה. כי זאת אמירה שבאה ממקום מאוד אמיתי ומאוד כואב, ואת גם לא רוצה להלחיץ את הסובבים שלך".
"אני ידעתי שאני לא אתאבד. אבל יש הבדל בין "בא לי למות" לבין "אני הולכת להתאבד". לא רציתי להיות פה. רציתי להיעלם. רציתי רגע להיות עץ. רציתי לדמיין את עצמי עולה במדרגות ועושה את זה, וחוזרת הביתה. עולה במדרגות ועושה את זה, וחוזרת הביתה".
איך השיר התחיל להיכתב?
"ישבתי בקולנוע ובכיתי. הלכתי לראות סרט, לא היה אכפת לי איזה סרט מקרינים. רק רציתי לבכות בחושך, לבד. זה כל מה שרציתי. הרבה מההשראות הכי גדולות שלי לשירים מגיעות מקולנוע ומסרטים. כשכתבתי את "שמונה קומות מהקרקע", הוא היה סקיצה על גיטרה. ישבתי וכתבתי אותו עם השותף שלי אפק לאמור. לא הצלחתי לסיים את השיר. בכל פעם שהייתי שרה אותו, הייתי בוכה".
"כשהגעתי להקליט, הרגשתי שאני עושה את זה באמת. שזה קורה. שאני עומדת למות. ואם תקשיבי ממש טוב, בפזמון האחרון, בחלק הנמוך של "שותקת כל הדרך הביתה", זה נלקח מהטייק של הסקיצה. אני בוכה שם את חיי. אפילו שומעים את המשיכות באף".
את ההחלטה להשתתף ב"כוכב הבא" שירה מתארת כמעין "מוצא אחרון". אחרי שנים ארוכות בהן התמקדה במוזיקה ולא קטפה פירות, ראתה חברים מתקדמים ומגשימים חלומות והרגישה כאילו היא עומדת במקום ההחלטה להיכנס לתוכנית נלקחה בלב כבד. משפחתה, שתמכה בקריירה המוזיקלית שלה, חששה מהתוכנית. "מה אם תסיימי בתור פליטת ריאלטי?".
לפני שהגעת לתוכנית, היו רגעים שבהם שקלת לוותר על המוזיקה?
"המחשבה הזאת עלתה הרבה פעמים. בגיל מסוים את מתחילה להרגיש שאולי החלום שלך כבר ילדותי. הזמן עובר, ואת שואלת את עצמך אם הגיע הזמן להחליף מקצוע. אמא שלי תמיד בלמה את התחושות האלה. היא אמרה לי שמי שיש לו יכולת להתבטא בצורה כזאת ולהעביר רגש בצורה כזאת, לא יכול לעשות משהו אחר".
"גם אחותי אמרה לי שזה ייקח זמן, אבל כשזה יקרה, זה יקרה בגדול. דווקא המשפחה שלי הייתה נגד זה שאלך ל"כוכב הבא". הם לא רצו שאהיה פליטת ריאליטי. הם פחדו שאם זה לא יעבוד, כולם יראו את הכישלון הזה".
"כשהגעתי ל"כוכב הבא", הגעתי לנקודה שבה אני נלחמת על החיים שלי, על הקריירה שלי ועל העתיד שלי. זאת הייתה ההזדמנות לשנות את הרקע משחור לכחול זוהר ולראות אם זה עובד. ואם לא, אז אחרי כל כך הרבה שנים הייתי מבינה".
"כשהגעתי לתוכנית ונתנו לי לבצע את השירים שלי, מבחינתי זאת הייתה ההוכחה. הייתי כאן תמיד, פשוט הרקע השתנה.
בשיר "כוכב שמעז" את אומרת שינון "עזב עם נס וסטילה" את מספרת על התחושה שכולם סביבך מתקדמים ואת נשארת מאחור. זה מבוסס על סיפור אמיתי?
"כן. ינון, המתופף שלי, עבד איתי בבר. יום אחד הוא התחיל לנגן עם נס וסטילה ועזב. הרגשתי שהוא מתקדם ואני תקועה. את יודעת איזו תחושה נוראית זאת? פתאום הוא כבר לא בא לעבוד בחמש, ואני נשארתי שם לבד".
"את עושה בכל יום משהו שאת לא רוצה לעשות, מרגישה כישלון וחוסר מימוש, ובמקביל רואה את כל מי שמסביבך מצליח. היום, עם הרשתות החברתיות, את כל הזמן רואה את המצליחים. וזה קשה".
"איזו תפילה זולה זאת, להתפלל לתשומת לב? מי אני שאייחל למשהו כזה?"
גם אחרי ההצלחה ב"כוכב הבא", זלוף גילתה שלפרסום יש מחיר שלא בהכרח לקחה בחשבון. אחרי שנים בהן ניסתה לגרום לאנשים להקשיב למוזיקה שלה, מצאה את עצמה עסוקה גם במאבק על תשומת הלב שלהם. בשירים "תשומת לב" ו"מירוץ סוסים" היא מתמודדת עם הדרישות של עולם המוזיקה, עם המרדף אחר כותרות ועם השאלה כמה היא מוכנה להקריב בשביל ההצלחה.
אחרי שנכנסת לעולם המוזיקה, גילית דברים על התעשייה שלא ידעת קודם?
"פתאום ראיתי דברים שלא חשבתי שככה הם נראים. למשל, "תשומת לב" הרגיש לי כמו תפילה. פתאום במקום לקדש את האמנות, לפעמים את מקדשת את האייטם, כי אין לך ברירה. הגעתי לסיטואציה שבה הרגשתי שאני נלחמת על ספוט, שאני מייחלת לתשומת לב".
"כשהגעתי לאולפן לכתוב את "תשומת לב", אמרתי שאני מרגישה שזאת תפילה. אבל איזו תפילה זולה זאת, להתפלל לתשומת לב? מי אני שאייחל למשהו כזה? הרגשתי שאני מדרדרת. שאני נלחמת על ספוטים ועל אייטמים. זה היה לי קשה נפשית. כולם רוצים עוד, לקבל הכול מהכול. אבל מה זה יעזור? הרגשתי שגם ככה אף אחד לא מקשיב. העולם כל כך מהיר, והרגשתי כמו אוגר על גלגל".
כשאת אומרת ב"מירוץ סוסים": "לא בכל מחיר" את מציבה גבול להצלחה. מה המחיר שאת לא מוכנה לשלם?
"כשאני ארגיש שאני עובדת בשביל מחיאות כפיים. אם אני עושה משהו בשביל הכפיים, זה כבר לא בא ממקום טוב. אני עושה מוזיקה רק בשביל עצמי, ולא בשביל אף אחד אחר. זה הדבר היחיד שגורם לי להרגיש טוב".
"זאת מערכת היחסים הכי רעילה, אבל גם הכי אוהבת, תומכת וארוכה שהייתה לי בחיים. המוזיקה הוציאה אותי מהבריונות, מהקשיים החברתיים ומהקשיים בצבא. הייתי כותבת על כל דבר. גם כשהיו לי חרדות, היא עזרה לי כל הזמן. היא האישה של חיי. זאת מערכת היחסים הכי טובה שהייתה לי.
"ואם אני אהפוך את הדבר הזה, שאני הכי טובה בו והכי אני בתוכו, למשהו שאני עושה רק בשביל הצלחה, זה הגבול. אני אזרח כי מגיע לי. כי עשיתי פה אלבום שבעיניי הוא מדהים. הלוואי שגם ישנאו אותו, כי זה אומר שזאת מראה טובה. מי ששונא יודע שזה נכון".
"אני חושבת שאני אזרח כי אני עושה משהו אותנטי, טהור ונטול מסכות. אני מקווה. ואם אפול, אז אזרח שוב".
למרות שכבר הפכה לאמנית שממלאת אולמות ומתפרנסת רק מהמוזיקה - זלוף לא מתכוונת לדומם מנועים. את המלחמה על הקריירה, היא מתארת כמעט כמו מלחמת הישרדות. היא חיה על חרבה בניסיון להמשיך את החלום, ולא רק לסמן וי ולהמשיל לנוח על זרי הדפנה.
ב"כוכב שמעז" את מדברת על המוכנות "לחזור לסינר" ולעבודה מחוץ למוזיקה. את באמת מאמינה שיום אחד ההצלחה יכולה להיעלם?
"הכול יכול לקרות. הגלגל מסתובב. פעם את למטה ופעם את למעלה. זה מה שמשאיר אותי עם הרגליים על הקרקע. המחשבה הזאת של "אוקיי, את מצליחה עכשיו, אבל יכול לבוא יום שלא", גורמת לי להגיד לעצמי: תשמרי על הכסף שלך. אל תבזבזי אותו עכשיו על כל דבר רק כי את מרוויחה. אל תנוחי על זרי הדפנה ואל תפסיקי לעשות מוזיקה רק כי אנשים שומעים אותך. ואל תזלזלי במעריצים שלך ובאנשים שבאים לראות אותך שרה, כי יכול להיות שיום אחד הם יפנו לך את הגב".
"צריך להשקיע בכל דבר. יום אחד את למעלה ויום אחד את למטה. אלה החיים. החיבור הזה לקרקע מדרבן אותי כל הזמן להיות בעשייה, לזכור ששום דבר לא מובן מאליו ולנצור את הרגעים הטובים וגם את הרגעים הפחות טובים".
יש פחד שיום אחד תצטרכי לחזור לעבוד בעבודה רגילה לצד המוזיקה?
"זה מפחיד, כי אין לי "דיי ג'וב". אין לי תוכנית ב'. אני נותנת את כל כולי כדי לא לחזור לעבודה רגילה. זה מפחיד, כי בסוף הדיי ג'וב שלי הוא למלצר, ואני לא רוצה את זה עבורי. אז אני אהיה הכי טובה שאני יכולה, בכל יום. אני יודעת שאני עושה הכול כדי להישאר".
"עבדתי על האלבום הזה עם אנשים מדהימים, ועברתי תהליך מאוד קשה. בסוף התהליך התנקז לחצי שנה מאוד לחוצה וקשה. אני חושבת שזאת הרגל האחת שלי על הרצפה. יכול להיות שבעזרת השם, עכשיו אני באמת משיגה דריסת רגל בעולם המוזיקה".
את כבר ממלאת הופעות, ואנשים ממשיכים להגיע גם אחרי התוכנית. את מרגישה שהצלחת?
"אני חושבת שרק התחלתי להצליח. אני לא יודעת מתי ארגיש שאני מאוד מצליחה. אני מוכרת כרטיסים, והם נגמרים עד אפס מקום, וזאת ברכה. אבל אני חולמת על עוד. שום דבר לא מובן מאליו. אני פשוט אמשיך להילחם ולהראות שאני יכולה יותר ושרק התחלתי. אני כל הזמן אומרת לעצמי: "רק התחלת, רק התחלת, רק התחלת".
"יש לי חלומות כל כך גדולים ותקרת הזכוכית שלי מאוד גבוהה. אני בדרך לשם, ובשביל להגיע לשם צריך לעשות אמנות טובה. נטו".
לעומת השירים שעוסקים במחיר ההצלחה, "את לא יודעת" הוא אחד השירים האופטימיים באלבום. למי כתבת אותו?
"לשירה הקטנה. אם הייתי פוגשת אותה, הייתי אומרת לה: "את לא יודעת, אחות, את לא יודעת מי את הולכת להיות. כמה שווה לך לחכות. יהיה לך קשה, אבל תראי כמה ימחאו לך כפיים יום אחד. הייתי חייבת לכתוב שיר ממקום אחר, אחרי שעברתי את התקופה של "רגל אחת באוויר". להגיד לעצמי: תראי אותך. תראי איך נלחמת. לא נלחמת בשביל אף אחד אחר, נלחמת בשביל עצמך".
"להתעמת עם הרגשות שלך, עם התחושות שלך. כי הכי קל להשליך הכול החוצה ולהגיד שזאת הבעיה וזאת הבעיה. אבל במקום זה צריך להסתכל פנימה ולטפל בעצמך".
פרט לעיסוק בתהילה ובמחיר שלה, זלוף מקדישה באלבום החדש מקום גם לאהבה ולחברות. בין השירים נמצא גם "סימנים", שנכתב במקור עבור אודיה, אך בסופו של דבר נשאר אצל זלוף. גם את שיתוף הפעולה היחיד באלבום היא בחרה לעשות עם מישהי קרובה במיוחד: רומי ספרן, חברתה הטובה, שאיתה היא מבצעת את "לילה טוב". הבחירה הזו, היא מסבירה, נבעה מהרצון ליצור משהו אישי, ולא שיתוף פעולה שנועד למשוך תשומת לב.
מה הסיפור מאחורי "סימנים"?
"האמת שכתבתי אותו לאודיה".
באמת? ומה קרה עם זה בסוף?
"אני לא חושבת ששלחתי לה בסוף. ממש רציתי שהיא תעשה אותו, אבל אני לא זוכרת בדיוק מה קרה. כתבתי אותו ממקום אחר, לא בהכרח בקול שלי כזמרת, אלא בקול של זמרת אחרת. אבל בסוף יצא שיר מאוד שלי".
"אני מאוד אוהבת את אודיה. אני חושבת שהיא אחת האמניות עם הכי הרבה תעוזה. היא עושה מה שהיא רוצה לעשות, וזה נורא יפה לראות. את יכולה לאהוב את זה ואת יכולה לשנוא את זה, אבל היא עושה מה שהיא רוצה. אני מאוד אוהבת את הגישה הזאת".
יש באלבום גם שיתוף פעולה עם החברה הכי טובה שלך, בשיר "לילה טוב". איך הוא נולד?
"רומי היא החברה הכי טובה שלי בעולם, אחות הנפש שלי. היא גם זמרת יוצרת. רציתי שהאלבום הזה ידבר גם על חברות. רציתי שיתוף פעולה, אבל לא כזה שנועד להביא תשומת לב. רציתי לעשות משהו עם מישהי שאני באמת מרגישה אליה משהו. גדי, המנהל האמנותי שלי, אמר לנו: "אתן כותבות מיליון שירים ביחד, בואו תיקחו אחד".
את האלבום החדש בחרה זלוף לפתוח דווקא עם הקלטה מתוך "הכוכב הבא", התוכנית ששינתה את מסלול הקריירה שלה. בשיר "כוכב שמעז" נשמעת ההכרזה על עלייתה לבמה, רגע שמוכר לצופים, אבל עבור זלוף מסמל גם את תחילתו של פרק חדש. אחרי שנים בהן הוציאה מוזיקה שלא זכתה לחשיפה משמעותית, היא רצתה לפתוח את האלבום דווקא בנקודה שבה הקהל הרחב הכיר אותה לראשונה.
ב"כוכב שמעז" יש הקלטה מתוך "הכוכב הבא". למה היה לך חשוב לפתוח איתה את השיר ואת האלבום?
"רציתי להשתמש בצליל הזה שמתחיל את התוכנית, אבל בגלל זכויות יוצרים לא יכולנו. לא קיבלנו אישור להשתמש בסאונד הזה. אז השתמשנו בחומרים מהפרק שקיבלנו אישור מקשת להשתמש בהם. רציתי להתחיל במקום שבו הקהל זוכר אותי. עם ההכרזה "אני רוצה להזמין לבמה את שירה זלוף", ואז אני עולה לבמה".
את חושבת שהבחירה לשיר את "אביר על סוס לבן", שיר מקורי שלך, באודישן היא מה שעזר לך להישאר בתודעה גם אחרי התוכנית?
"ברור. על זה אנשים אהבו אותי והוקסמו ממני, ואז הלכו לשמוע את כל שאר השירים. משם הכול הגיע. מהמוזיקה המקורית. אני זמרת יוצרת. לא הצבתי תנאים כשהגעתי לתוכנית, אבל כשישבתי וחיכיתי להיכנס, אמרתי לעצמי שאני חייבת לתפוס את תשומת הלב של אסף".
"חשבתי מה אני יכולה להגיד לו כדי שיתפוס אותי. ואז אמרתי שכתבתי שיר בעצמי, וזה שיחק לטובתי. הוא רצה לשמוע ואמר שאני חייבת לעשות משהו מקורי".
ואיך הייתה החוויה שלך בתוך "הכוכב הבא"?
"הייתה מעולה. הייתי חולה קצת, היה קשה, אבל את יודעת, החיים קשים. זה מאוד דומה לחיים. שום דבר לא תמיד הולך כמו שאת רוצה, ואת צריכה להתמודד עם זה, להוציא את כל הטריקים שיש לך בשרוול ולהמשיך לשחות, גם כשקשה לך. "הכוכב הבא" היה מחנה אימונים מצוין ליציאה לחיים האמיתיים".