יש מדינה לאהבה: מצאתי במדבר את אירוע הקולנוע הכי שווה

אמנם גיל זה רק מספר, אבל כמדי שנה הוזמנו לפסטיבל הסרטים בערבה מגמות קולנוע מתיכונים מרחבי הארץ, ותלמידיהם מורידים את ממוצע הגילאים בפסטיבל בעשרות שנים. לרגעים, התחושה היא שנכנסת לתוך טיול שנתי, וזה מקסים – גם כשהתיכוניסטים הם אלה שמציעים לך אש כשנתקעת בלי מצית, ולא רק המורים שלהם.

הסוד הגדול של מבקרי קולנוע הוא שלפעמים, סרט יקבל ביקורת שלילית אם ראית אותו ביום רע, וביקורת חיובית אם הגעת אליו במצב רוח טוב. לכן אני שמח שזכיתי לראות את הסרט "פילים בערפל" בסיטואציה כל כך אופטימלית, כי הייתי אמור להישאר אליו אדיש לגמרי, אבל יצא שמדובר באחד הסרטים החזקים שראיתי השנה.

"פילים בערפל" הוא חלק מז'אנר שלרוב אין לי כוח אליו – סרטי האנשים המסכנים בעולם השלישי. סרט פסטיבלים קלאסי על אנשים מהצד השני של העולם (במקרה הזה, נפאל) שחיים בצורה פגאנית, שבטית, שמרנית, הפוכה מכל מה שהאדם המערבי הממוצע מכיר. לעיתים קרובות הסרטים האלה נראים כמו שעשוע של בורגנים שיוכלו לצפות בהם ולהתגאות בעצמם על כמה שהם פתוחים לתרבויות אחרות, להגיב ב"אוי, זה מקסים" או "אוי, זה נורא" בנקודות שונות במהלך הסרט. אבל ל"פילים בערפל" יש משהו שאין לרוב הסרטים בסגנון: סיפור.

פיראטי היא חלק מקהילת הקינאר: נשים טרנסיות, א-בינאריות ואלו שמגדירות את עצמן כחלק מ"מגדר שלישי" שחיות בתאים משפחתיים אלטרנטיביים תחת הנהגתה של גורו עוצמתית, מתנזרות מגברים, מתפרנסות מהופעות בחתונות. פיראטי היא אם מאמצת לשלוש בנות טרנסיות, וחיה בכפר נפאלי מבודד שאחת לכמה זמן נאלץ להתמודד עם איום שנותן פייט גם לכטב"מ האיראני הנחוש ביותר: עדר פילים עוין. יום אחד פיראטי רבה עם אחת מבנותיה המאומצות, שמייד לאחר מכן נעלמת מעל פני האדמה. מהנקודה הזאת, "פילים בערפל" מחליף ז'אנר: מסרט אנתרופולוגי על קהילה שבכלל לא חשבנו שקיימת, הוא הופך למותחן בלשי על אישה שמחפשת את בתה המאומצת בכפר שהולך ושונא אותה ככל שהיא מנסה למצוא את האמת. וזה מרתק.

יש משהו כל כך מרענן ומפתיע בסרט שמבקש מהגיבורה שלו להתנהג כמו שרלוק הולמס דווקא בכפר נפאלי מבודד. השחקנית הראשית עם השם העוצמתי פושפה ת'ינג לאמה נותנת תפקיד מטריף של אמא לא שגרתית, לא מושלמת אבל מסורה ומלאת אהבה, ובאופן כללי, הסרט הקטן הזה מצליח איפה שהוליווד ונטפליקס לרוב נופלים, ומתייחס לנשים הטרנסיות במרכזו כגיבורות מעניינות ומעוררות הזדהות, לא כאטרקציה של שיעור חברה. הצילום יפהפה, התסריט חזק, אבל מעל הכל: יש לו את סצנת הסיום הכי טובה שראיתי השנה. אלו 104 דקות מהודקות שנסגרות עם קתרזיס פרוע. הדבר הכי נכון שסרט יכול לעשות הוא לחתום בפינאלה חזקה מספיק כדי לוודא שהצופה ייצא מהאולם (או, במקרה שלנו, יקום מהפוף) עם דופק מואץ ועיניים נוצצות.

הערב המשיך עם הזדמנות שחיכיתי לה שבועות: לסגור חור בהשכלה ולצפות ב"החותם השביעי" של אינגמר ברגמן תחת כיפת השמיים. הסרט הזה נחשב לאחת מפסגות הקולנוע, וסצנת משחק השחמט עם המוות נצרבה בתודעה כמו ציור קלאסי. וזה, בעצם העניין: לפעמים הקלאסיקות לא תמיד מקיימות את ההבטחה. רבים הלכו עד למוזיאון הלובר רק כדי לגלות שהמונה ליזה זה ציור נחמד בסך הכל. זה מה שבגדול קרה לי עם "החותם השביעי": סרט גדול שלא אהבתי מספיק.

אביר ונושא כליו חוזרים לממלכתם אחרי שנים במסע צלב לארץ הקודש (מה שמעלה את השאלה – האם הם עברו בערבה התיכונה?). הם חוזרים לארץ מוכת מגפה שבה המוות אורב בכל פינה, ועל האביר לנצח אותו עד שישוב בשלום לביתו. בדרך הוא אוסף שחקנים נודדים שפחות עסוקים בניסיון להילחם במוות – להם יותר חשוב לשחק עם בנם התינוק החמוד וליהנות ממה שעולם החיים נותן להם בינתיים.

ברור ש"החותם השביעי" הוא קלאסיקה. הבחירה לספר סיפור על אבירים בימי הביניים כהרהור פילוסופי על תכלית החיים והמוות ולא כסרט אקשן, המשחק הדרמטי של מקס פון סידוב (ששנים אחרי בא להופעת אורח ב"משחקי הכס", אפוס ימי-ביניימי שדווקא הרשה להתמסר לאקשן ולסקס), הדיאלוגים המליציים והתנ"כיים, הצילום המרהיב בשחור-לבן, וכל זה תחת ניצוחו של במאי שהוא באמת מאסטר של קולנוע – סבבה, זאת קלאסיקה. הבנו.

השמיים זרועי הכוכבים והשקט המדברי הפכו את כל זה לחוויה מיוחדת, אבל בסוף תהיתי אם באמת אהבתי את הסרט הזה. הוא מאוד מרשים, אבל מלבד דמות השחקן הנודד שאוהב את בנו התינוק, רוב הדמויות נראות היום (כ-70 שנה אחרי בכורת הסרט) כאידיאלים, לא כאנשים בשר ודם – ולא משנה כמה קלאסי סרט יהיה, אם זה חסר בו, אתקשה לאהוב אותו באמת. את "פרסונה" ו"פאני ואלכסנדר" של ברגמן אהבתי יותר, אבל יתכן שזה לא הוא, אלא אני.

בחזרה מההקרנה, שמעתי מרחוק את קולה המאנפף של מרילין מונרו, כוכבת "חמים וטעים" שהוקרן במקביל ל"החותם השביעי", ואת הדיאלוג הקורע שחותם את הקומדיה האייקונית של בילי וויילדר, שהוקרנה כחלק ממחווה לבמאי. ועד כמה ששמחתי להשלים את "החותם השביעי", קצת הצטערתי שלא הלכתי על צפייה חוזרת בסרט הזה במקום, שמזכיר שגם הקלאסיקות יכולות להיות צפייה כיפית עם פוך ושמיכה.

לכן בערב השני שלי בפסטיבל החלטתי ללכת על בטוח ולהמשיך לעוד הקרנה של סרט ישן: "שיגעון של לילה", מהסרטים הפחות מוכרים של מרטין סקורסזה, על פקיד משועמם שיוצא למסע לילי ומסויט בלב ניו יורק. לרוב אנחנו מזהים את סקורסזה עם סרטי פשע מחוספסים, ונוטים לשכוח שהבנאדם שיחק אותה כמעט בכל ז'אנר אפשרי, מהדרמה התקופתית עד לסרט הילדים. "שיגעון של לילה", במקרה הזה, הוא קומדיה מטורפת ואבסורדית.

בעוד רוב הקומדיות מסתמכות בעיקר על השחקנים והדיאלוגים כדי להשיג צחוק מהקהל, כאן סקורסזה נותן למצלמה שלו להיות חלק פעיל בצחוקים, מזיז אותה בתנופה ובמרץ שלא רואים היום כמעט בקולנוע – ואם רואים, זה לרוב בגלל שהבמאי למד מסקורסזה איך עושים זאת נכון. אמנם מדובר באחד הסרטים הכי אורבניים שראיתי, אבל השיבוץ שלו בפסטיבל הוכיח את עצמו ככל שהיריעה של "שיגעון של לילה" התרחבה והטירוף התגבר. ובדיוק בנקודה שבה אמרתי לעצמי, "טוב, צריך להיות קצת משוגע כדי לביים ככה" – בתנופה, בצבעוניות, במרץ – המצלמה עלתה למעלה וחשפה את מרטין סקורסזה הצעיר בהופעת אורח בסרט של עצמו, מניף פנס. בדיוק באותה הנקודה ראיתי כוכב נופל.

את הפסטיבל סגרתי עם הסרט הגרמני "פעם אחר פעם". כמו "פילים בערפל", גם הוא סרט מז'אנר שנהוג למצוא בעיקר בפסטיבלי הקולנוע: קולנוע איטי, מהורהר, לא תמיד קוהרנטי, מתעדף את הצורה על התוכן ואת האווירה על הסיפור. וגם הפעם, הנסיבות איפשרו לי לבוא אליו סבלני יותר, ולחיות בשלום עם העובדה שאמנם יש פה צילום נוגה ותועפות של רגש, אבל לא מספיק עלילה.

ג'סי בת ה-17 מתמסטלת עם לוקס, בחור שהיא דלוקה עליו, עולה לגג ונופלת ממנו. שנה לאחר מכן, אמה ואחותה עדיין מנסות לאסוף את השברים ולהיאחז בזיכרונות, ומפתחות תלות בלוקס, שממשיך להסתובב איתן גם כשנהיה לא נעים, ואפילו מצטרף לחופשה משפחתית בטנריף שהולכת ונהיית אירוע מלחיץ יותר ויותר.

כל זה, למעשה, מכסה בערך 80% מהסרט ברמה העלילתית, כשהסרט מרשה לעצמו להתעכב באיטיות על רגעים לכאורה לא-חשובים, יומיומיים, ולמצוא את השירה גם בהם. לפעמים זה מתיש, ולפעמים זה יפהפה. הצילום לרגעים מבריק, עם שוטים ארוכים שמבקשים מאיתנו להחליט בעצמנו באיזה חלק של הפריים להתרכז, משחק עם נקודת המבט שלנו בצורה שצריך לראות כדי להבין באמת. הסרט מרשה לעצמו לערבב את הזיכרון, ההווה, העבר והדמיון לפעמים באותה הסצנה, ולא תמיד נשים לב שהוא בכלל מנסה לעשות את זה. מי שמתחבר לסוג כזה של אניגמטיות בקולנוע בוודאי יהנה, ומי שסיפורים על אובדן, זיכרון ואימהות מרגשים אותו כנראה ירגיש בבית. מי שמתקשה להתרכז בסרט גם בסצנות ארוכות שבהן לא קורה כלום בוודאי יעדיף להמשיך לסרט אחר.

"המדבר מגדיל את הסרט", אומר אייל שיראי, מייסד ומנהל הפסטיבל. רעייתו, השחקנית והאמנית טינקר שיראי, מוסיפה: "כשאתה נוסע מתל אביב לפה אתה עובר דרך. ככל שהיא מתמשכת אתה נכנס למצב צבירה אחר, הנופים מתחלפים, וכשאתה מגיע לכאן יש איזשהו שקט, איזושהי יראת כבוד שנותנת לקולנוע ולסרט משהו שהוא לא יסולא בפז".

בהמשך הפסטיבל יוקרנו בין השאר הסרטים "פתאום" של ריוסקה המאגוצ'י, שזכה באוסקר על סרטו "הנהג של גברת יוסוקה" ונראה בעמדה טובה לחזור לטקס השנה עם עוד סרט ארוך במיוחד; "אני רוקי", שמספר את סיפור מסעו של סילבסטר סטאלון עם רוקי בלבואה; ובגזרת הקלאסיקות, המחווה לבילי וויילדר תיסגר עם זוכה האוסקר "הדירה" (מהקומדיות הרומנטיות היפות שהוליווד הוציאה), והורים לילדים יזכו לראות עם הצוציקים שלהם את "מרי פופינס".

אני לא חושב שג'ולי אנדרוז בעצמה הייתה מאמינה שאי פעם יראו אותה מרחפת עם מטרייה גם במדבר הארצישראלי, אבל קולנוע הוא המרחב שבו הבלתי אפשרי הופך למובן מאליו. ואין מקום מתאים יותר לזכור בו את זה מפסטיבל הסרטים בערבה, שבו כוכבים נופלים כמה סנטימטרים ממסך הכסף.